מחוננות כענף לגיטימי של הפסיכולוגיה

האם ילדכם מחוננים גם אם אף אחד לא רואה את זה? יש שיאמרו לא, אתם מחוננים רק אם אתם עושים משהו שאחרים חושבים שהוא יוצא מן הכלל. כאשר מחוננות מוסרת מהתחום התחרותי של הישגים מוכרים, מתברר כי זהו סוג של התפתחות לא טיפוסית, שמובילה לחוויות ייחודיות לאורך כל מחזור החיים.

מהי בדיוק מחוננות?

נושא זה שקוע במחלוקת ומיתולוגיה. אלה הן חלק מהתפיסות המוטעות עמן נאלצים המחוננים, הוריהם ותומכיהם להתמודד:

  • האם לא כל בני האדם מחוננים בדרך זו או אחרת?
  • האם תיוג כמחונן אינו הופך את הילד ל"חריג"?
  • האם מחוננות היא רק תוצאה של "דחיפה" ע"י ההורים ?
  • אין צורך לטפח מחוננות, או שאתה מחונן או שלא.

מעט מאוד נושאים מעוררים תגובות חזקות כאלו. בעוד שזה נוח להודות שחלק מהאנשים פחות אינטלגנטיים מאיתנו, הרעיון שחלק מהם חכם מאיתנו מהווה איום רגשי לחסרי הביטחון (פרסון, 2009). טננבאום (1983) חושף את ההיסטוריה של "זרמים עקביים של חשד ונגטיביות" – תרעומת נרחבת – כלפי אלה הנחשבים אינלגנטיים במיוחד (עמ'3). המחוננים בודדים בעולם של אי הבנה.

זה לא נדיר לשמוע מורה אומרת להורה בטון מתנשא "אנחנו מאמינים כי כל ילד הוא מחונן בתחום כלשהו". בעוד שכל הילדים הם מתנה לעולם, לומר ש"כל הילדים מחוננים בתחום כלשהו" מרוקן את כל המשמעות מהמונח. באותה מידה, זה יהיה אבסורד לומר "אנחנו מאמינים שכל ילדנו מוגבלים אינטלקטואלית". אנשים עם התפתחות אינטלקטואלית לקויה, אשר האינטליגנציה שלהם נמדדה 2, 3 או 4 סטיות תקן מתחת לנורמה מתמודדים עם בעיות פסיכולוגיות ספציפיות. זה נכון גם לגבי אלו אשר מתקדמים התפתחותית, עם IQ גבוה ב – 2, 3 או 4 סטיות תקן מעל הנורמה. אלה, בעלי יכולת היגיון מופשט גבוה מהרוב הם בעלי ניסיון חיים וצרכים פסיכולוגיים באיכות שונה.

האם מחוננות היא פוטנציאל להצלחה?

ישנה תנועה "חדשה" בתחום החינוך המחונן המשווה מחוננות עם הישגים מוכרים. "הישגים יוצאים מן הכלל או הצלחה צריכים להיות המטרה הראשית של חינוך מחונן" (סובוטניק, אולשבסקי-קוביליליוס, וורל, 2011, עמ' 3). כבר היינו כאן בעבר. הווארד גרדנר (1983) הוביל שורה של הגדרות מוכוונות הישגיות של מחוננות. בשנת 1992, קרא דוד פלדמן ל"שינוי פרדיגמה", שהחליפה את המונח "מחוננים" עם "מוכשרים" ודחקה בנו לבטל את בדיקת ה- IQ. למה? כי בדיקות IQ אינן חוזות תהילה.

הגדרת מחוננות כ"גְּדוּלָּה" היא המורשת של סר פרנסס גאלטון. גאלטון חנך את המחקר על מחוננות בשנת 1869 עם פרסום ספרו Hereditary Genius. הוא דירג גברים על פי היוקרה שהם השיגו כמדינאים, מפקדים, סופרים, מדענים, משוררים, מוזיקאים וציירים. הוא בחר בגברים שמוזכרים בהיסטוריה וגברים שהביוגרפיות שלהם היו נגישות. תכניתו היתה להראות שמוניטין הוא בדיקה מדויקת של יכולת גבוהה, ושיכולת יוצאת דופן זו עוברת בתוך המשפחה (במיוחד במשפחתו שלו: בן דודו היה צ'רלס דארווין). "במוניטין, כוונתי, דעתם של בני זמננו – שתתוקן על ידי הדורות הבאים – התוצאה המועדפת של ניתוח ביקורתי על אופיו של אדם, על ידי ביוגרפים רבים…" (גאלטון, 1869, עמ' 33).

תפיסתו של גאלטון אותגרה לפני מאה שנה על ידי לטה סטטר הולינגוורת', שטענה כי גְּדוּלָּה היא במידה רבה תוצאה של הזדמנות, הקשורה קשר הדוק למעמד חברתי ("סוציו-אקונומי")

תפיסה נוספת גורסת שכולם נחנו במידה של אינטליגנציה, ולכן, לכולם יש הזדמנות להצליח (לדוגמה, גלדוול, 2008). בסקנדינביה, כמה חוקרים קבעו שאין הבדל ביכולות. זה הכל עניין של תרגול, תרגול, תרגול (אריקסון, 2006).

הדוקטרינה שלכולנו יש אינטליגנציה שווה נשמעת מפתה להפליא בחברות שוויוניות, אבל האם זה נכון? האם כולנו באמת זהים? במהלך המאה האחרונה, אנחנו יודעים על הבדלים משמעותיים באינטליגנציה באוכלוסיה. במרכז לפיתוח מחוננים, מצאנו ילדים אשר קיבלו מעל 260 נקודות IQ. האם אין לכך משמעות אלא אם כן הם גדלים להיות מפורסמים?

האם "מחוננות" מרמז על מחוייבות?

רבים מן הטיעונים בעד הוראות חינוכיות למחוננים מבוססים על ערכה של קבוצה זו לחברה. חינוך מחוננים משווק כ"השקעה" במנהיגי העתיד. "בחשיבה עכשווית במחוננות וחינוך הערך השימושי שולט והערך המהותי של הכישרון אינו קיים כמעט" (Besjes-de Bock & de Ruyter, 2011, עמ' 205). מוערכת כשירות לציבור, המחוננים צפויים להניב תשואה על ההשקעה של החברה המועילה לסדר החברתי. תשומת לב מועטה מוקדשת לעולמם הפנימי; "רגשות הם בעלי חשיבות מועטה" (עמ' 199). בעוד שחלק מהילדים המחוננים חומדים את המטרה של השגת ציונים גבוהים ומשתוקקים לשבחים של הצלחה בבית הספר ובחייהם הבוגרים, אחרים צועדים לפי הקצב שלהם עצמם. אמא אחת כתבה:

"אנחנו אומרים שא' לא צועדת לקצב של מתופף אחר – יש לה להקה משלה"

פסיכולוגיה של מחוננות

אפשר להבחין בילדים קטנים מאוד שתועדו במדדים של אינטליגנציה כללית. היכולת לחשיבה מופשטת, תובנה, חמלה, רגישות, פרפקציוניזם, אינטנסיביות, דמיון יצירתי, חוש הומור מתוחכם ואנרגיה יוצאת דופן מאפיינות את האדם המחונן לאורך כל החיים ומביאים לחוויות חיים בלתי רגילות. מאפיינים אלה לאורך החיים מסמנים את המחוננים כשונים בחברה, והופכים אותם לפגיעים.

מחוננות מצביעה על צרכים שונים באופן משמעותי מן הנורמה; היא דורשת זיהוי מוקדם, העשרה דידקטית לצד טיפוח רגשי והתאמות כדי להבטיח התפתחות בריאה. בניגוד לדעה הרווחת, המחוננים לא מצליחים בעצמם והטענה "או שאתה מחונן או שאתה לא מחונן" שגויה מיסודה. רוב הילדים שלא אותרו כמחוננים מסתתרים והם תת הישגיים, מורידים את ראשם כדי להראות "נורמלים" בעיני הסביבה.

כיום יש נסיון לקבוע מחדש את המחוננות כענף לגיטימי של הפסיכולוגיה. כל תחום חריגות אחר אומץ על ידי הפסיכולוגיה, אבל הילד הזה ניזנח. חינוך מחוננים אינו פונה לעולמו הפנימי של המחונן. הוא בדרך כלל מתמקד בכמה מצליחים תלמידים אלו בבית הספר. התפקיד היחידי של הפסיכולוגיה הוא מוטיבציה.

בפסיכולוגיה תמיד היה עניין של חריגים; הם מראים לנו את טווח היכולות האנושיות ומאירים את האפשרויות להתפתחות האנושית. כאשר הפסיכולוגיה היתה בחיתוליה, המחוננות היתה חלק בלתי נפרד ממשפחת הסוגיות שנחקרו. אלפרד בינה, לואיס טרמן, לטה הולינגוורת', פיטר סטרן ופסיכולוגים רבים אחרים שחקרו הבדלים אינדיווידואלים, היו סקרנים לגבי שני קצות הספקטרום האינטלקטואלי. הפסיכולוגיה של המחוננות נולדה מתוך סקרנות אינטלקטואלית זו.